פסק-דין בתיק ע"פ 6073/11

השופט י' דנציגר:

             לפנינוערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 7089/08 (השופט ע' גרשון). בהכרעת הדין מיום 20.6.2011 הורשע המערער בעבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא בתוספת סעיף 29 לחוק העונשין. בגזר הדין מיום 13.7.2011 הושתו על המערער חמש שנות מאסר לריצוי בפועל ו- 30 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור בתקופת התנאי עבירה מהעבירות המפורטות בכתב האישום ויורשע בגינה.

העובדות על פי כתב האישום

1.        כתב האישום הוגש כנגד ארבעה נאשמים - ויקטור פלד (להלן: ויקטור), אבנר פינטו (להלן: אבנר), משה סגל (להלן: המערער אומשה) ויואב יהוד (להלן: יואב). על פי כתב האישום, חברת "G-8" (להלן: החברה) הוקמה בתאריך 31.10.2006 על ידי אבנר כדי לעסוק, במקור, בתחום שיפוץ ותחזוקת מבנים ודירות. בחודש מאי 2007 או בסמוך לו קשר אבנר עם ויקטור קשר פלילי כי החברה תסב עיסוקה ותהפוך לחברת עוקץ, קרי חברה שכל מהותה, מטרת קיומה ועיסוקה יהיה ליצור מצגי שווא כלפי חוץ של חברה לגיטימית, וזאת כדי לקבל סחורות מחברות שונות ואשראי מבנקים שונים, וזאת ללא כל כוונה לעמוד בהתחייבויות השונות שהחברה לקחה על עצמה (להלן: חברת העוקץ או תרגיל העוקץ). על פי כתב האישום, במסגרת הקשר הפלילי תוכנן שבתאריך 27.11.2007 תיסגר החברה (להלן: המועד המתוכנן לסגירת החברה). על פי כתב האישום, ארבעת הנאשמים נהגו לתת לספקים ולבנקים השונים המחאות של החברה ושל צדדי ג' שונים, שהיו מעותדות למועדים שלאחר המועד המתוכנן לסגירת החברה, ביודעם שלהמחאות האלה לא יהיה כיסוי כספי.

2.        כתב האישום כנגד ארבעת הנאשמים כלל עשרים פרטי אישום שונים, במסגרתם התקשרו הנאשמים עם צדדי ג', וקיבלו מהם במרמה סחורות ושירותים בסך של כ-1,750,000 ש"ח. על פי כתב האישום, פעלו הנאשמים באופן הבא:

א.        ויקטור הוא זה שיזם את תרגיל העוקץ; הוא זה שקבע את דרכי פעולתו, את המועד שבו החברה תפסיק פעילותה; הוא זה שעל פי רוב מכר את הסחורות אותן רכשה החברה באמצעות המחאות ללא כיסוי; הוא זה שחתם בחלק מהמקרים על המחאות החברה; והוא זה שקיבל לידיו ברוב המקרים את התמורה בגין מכירת הסחורה.

ב.        תפקידו של אבנר היה לשמש כבעליה הרשום של החברה ומנהלה; הוא זה שחתם בחלק מהמקרים על המחאות החברה ועל ההסכמים שהחברה הייתה צד להם. בנוסף, לקח אבנר חלק פעיל, לצד ויקטור, ברכישות ובמכירות שביצעה החברה.

ג.        משה (המערער) ויואב היו בסוד הקשר, ידעו את המתואר לעיל ותיפקדו כקניינים שתפקידם היה, ככלל, לאתר חברות שתחום עיסוקן היה במכירת סחורות; ליצור עימן קשר בשם החברה וליזום מולן רכישת סחורות רבות ככל הניתן. בנוסף, הציג עצמו המערער לעיתים לפני סוחרים עימם היה בקשר כ"משה לוי" ואף הציג עצמו בפני מנהלי סניפי הבנקים בהם נפתחו והתנהלו חשבונות החברה כחשב החברה.

ד.        הנאשמים פעלו בצורה מאורגנת, כשלכל אחד מהם תפקיד משלו וכולם כאחד יודעים על מהותה האמיתית של החברה - לשמש כחברת עוקץ. הנאשמים התחלקו בתמורה שהתקבלה ממכירת הסחורות ובאשראי שהתקבל מהבנקים השונים, תוך שהם יודעים כי מדובר בכספים שהתקבלו שלא כדין, וכתוצאה ממצגי השווא ומפעילותה הבלתי חוקית של החברה.

3.        כתב האישום כלל, כאמור, עשרים פריטי אישום שונים, במסגרתם התקשרו הנאשמים עם צדדי ג', וקיבלו מהם במרמה סחורות ושירותים בסך של כ-1,750,000 ש"ח. אין צורך במסגרת זו לשוב ולפרט את כל פריטי האישום אחד לאחד ונסתפק בהבהרת מהלכו ואופיו של תרגיל העוקץ בתמצית: מחודש מאי 2007 ועד סוף חודש נובמבר 2007 (מועד הסגירה המתוכנן של החברה) רכשה החברה ציוד רב ומגוון (גנרטורים, מיכלי סולר, צבע וציוד נלווה, ציוד אינסטלציה, ציוד מיזוג אוויר, ציוד למערכות חימום ועוד) מצדדי ג' שונים בסכומים של עשרות ומאות אלפי שקלים בכל רכישה, תוך תשלום בהמחאות מעותדות למועדים שלאחר מועד הסגירה המתוכנן של החברה. מרבית הציוד שנרכש נמכר תוך זמן קצר לצד ג' וכלל לא שימש את החברה לפעילותה. כמו כן, החברה התקשרה עם שתי חברות כוח אדם ושכרה מהן עובדים, ללא כוונה לשלם להן בפועל בגין התחייבות זו. בנוסף, פתחה החברה חשבונות במספר בנקים בהם אושרו לחברה מסגרות אשראי, אשר שימשו אותה לצורך ניכיון ההמחאות, כאשר החשבונות נותרו ביתרות חובה בסך מאות אלפי שקלים לאחר שהחברה נסגרה.

הסדר הטיעון עם ויקטור ואבנר

4.        בתום פרשת התביעה, במסגרתה נשמעו 70 עדי תביעה, הודיעו באי כוחם של ויקטור ואבנר כי הגיעו להסדר טיעון עם המשיבה. במסגרת הסדר הטיעון הודו ויקטור ואבנר בעובדות כתב האישום המתוקן (ממנו נמחקו שלושה אישומים) והורשעו על פי הודאתם. בגדרו של הסדר הטיעון עתרה המשיבה לגזור על ויקטור חמש שנות מאסר ועל אבנר עשרים חודשי מאסר. בית המשפט המחוזי לא אימץ את ההסדר בנוגע לעונש, ודן ביום 23.9.2009 את ויקטור לשבע וחצי שנות מאסר ואת אבנר לשלושים חודשי מאסר. כמו כן, נגזר על השניים עונש מאסר על-תנאי של 30 חודשים. ויקטור ואבנר ערערו על חומרת העונש לבית המשפט העליון [ע"פ 7913/09 פינטו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.12.2009); ע"פ 8770/09 פלד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.12.2009)]. ערעוריהם התקבלו באופן חלקי והעונשים שהושתו עליהם הופחתו, כך שעל ויקטור נגזרו שש וחצי שנות מאסר בפועל ועל אבנר נגזרו 20 חודשי מאסר בפועל. המשפט המשיך להתנהל כנגד משה וכנגד יואב, להם יוחסו כל עשרים פרטי האישום, כמפורט בכתב האישום המקורי.

ההליכים בעניינם של המערער ויואב בבית המשפט המחוזי

5.        בישיבת ההקראה מיום 2.6.2008 כפרו משה (המערער) ויואב בעובדות כתב האישום. השניים טענו כי הם עבדו בחברה בתפקיד שולי בלבד - כקניינים - תמורת משכורת חודשית בסך 5,000 ש"ח בחודש, וכי הם לא מילאו תפקיד כלשהו בהנהלת החברה ולא קיבלו תגמול כלשהו מעבר למשכורת החודשית האמורה. לטענתם, מלבד תפקידם כקניינים "לא היה להם מושג" מיתר עסקי החברה ומכך שמדובר בחברת עוקץ שבמסגרתה הסחורה שהם רוכשים עבור החברה כלל אינה משמשת אותה לשיפוצים ותחזוקת מבנים אלא נמכרת "בדלת האחורית".

           בהמשך, לאחר שנשמעה פרשת התביעה ולאחר שויקטור ואבנר הודו במסגרת הסדר הטיעון בעובדות כתב האישום המתוקן, משה ויואב לא חלקו על כך שהחברה היא חברת עוקץ. משלב זה ואילך טענתם הייתה שהם לא היו מודעים לכך שמדובר בחברת עוקץ, לאור תפקידם השולי כקניינים בלבד. כפועל יוצא המחלוקת העיקרית בתיק נסבה על השאלה האם משה ויואב היו מודעים למכלול פעילות החברה כחברת עוקץ ומה מידת מעורבותם בפעילות החברה כחברת עוקץ.

6.        המשיבה טענה בבית המשפט המחוזי כי כל ארבעת הנאשמים היו שותפים לביצוע העבירות, וכי מכיוון שמדובר בקשר של ארבעה שפעלו יחד, היא אינה צריכה להוכיח שכל נאשם עשה בעצמו את כל הפעולות המפורטות בפריטי האישום. המשיבה טענה שלא תוכל להוכיח ואין צורך להוכיח ידיעה של משה ויואב לגבי כל עסקת רכישה, כאשר מעצם טיבה של עבירה שבוצעה במשותף על ידי ארבעה אנשים, יש ביניהם חלוקת עבודה וכל נאשם אחראי גם לפעולות שביצעו האחרים. המשיבה טענה עוד, בלי להבחין בין משה ליואב, שחלקם בביצוע העבירות התבטא בכך שהם רכשו את הסחורות יחד עם ויקטור כשהם מודעים לתוכנית המרמה הכללית, וכל ארבעת הנאשמים פעלו ליצור מצגי שווא בפני הספקים כי מדובר בחברה אמינה ומבוססת שאפשר ליתן בה אמון ולמכור לה סחורה בהיקפים גדולים. לטענת המשיבה, בתיקי עוקץ בית המשפט צריך ויכול להסיק מסקנות ממכלול הראיות הנסיבתיות, וכך גם בתיק הנוכחי על בית המשפט להסיק מהראיות הנסיבתיות כי משה ויואב היו מודעים לתרגיל העוקץ והיו חלק ממנו.

7.        המשיבה הצביעה על מספר ראיות נסיבתיות, אשר מובילות לטענתה למסקנה שמשה ויואב היו מודעים למרמה ונטלו בה חלק: משה (המערער) ויואב הגיעו לעבוד בחברה דרך ויקטור וסיכמו עימו את תנאי העסקתם בחברה ולא עם אבנר (בעל החברה), ומכאן שהיו בסוד הקשר עם ויקטור; משה ויואב קיבלו עמלות בגובה 10% מהרכישות שביצעו כקניינים; משה ויואב לא היו רשומים כעובדי החברה ומשכורותיהם שולמו במזומן ובשיקים שפרטו במזומן אצל חלפן כספים, על מנת להסוות את הקשר שלהם עם החברה ואת הכספים שקיבלו ממנה; משה ויואב ניסו להסוות את זהותם האמיתית והזדהו בחלק מהמקרים בשמות משפחה בדויים; משה שיקר לספקים שונים והציג בפניהם מצגי שווא שקריים בנוגע לגודלה של החברה ולהיקף פעילותה; משה לא שימש רק כקניין אלא היה מעורב גם בפתיחת חשבונות הבנק של החברה, ובמגעיו עם הבנק התחזה לחשב החברה ומסר נתונים שקריים אודות החברה ואודות פעילותה; כמו כן, משה היה מעורב בפעולות שונות של החברה (שכירת מחסנאי, ניהול מו"מ עם משכיר), ומכאן נלמדת מעורבותו הגבוהה של משה בחברה ובתרגיל העוקץ; משה ויואב הגבירו את קצב הרכישות לקראת החודשים אוקטובר-נובמבר 2007, ללא סיבה מיוחדת, ומכך ניתן ללמוד שמדובר ברצון להגדיל את הרווח לקראת סיום תרגיל העוקץ (כזכור, מועד הסגירה המתוכנן נקבע לתום חודש נובמבר 2007); משה מסר בעצמו שיקים של החברה לספקים אחרים, בניגוד לטענתו כי הוא לא עשה כן, וידע שהשיקים שמסר כ"שיקים של לקוחות" לא היו שיקים של לקוחות ושמדובר בשיקים ללא כיסוי; משה קנה סחורה בעת שידע שאין כל עבודה המצריכה שימוש בסחורה זו; משה ויואב ידעו שמרבית הסחורה שנרכשת על ידי החברה נמכרת בסמוך לאחר מכן לצד ג' וכלל אינה משמשת את החברה לפעילותה.

8.        המערער טען בבית המשפט המחוזי - באמצעות בא כוחו דאז, עו"ד י' זמר - כי לא עלה בידי המדינה להוכיח את אשמתו מעל לכל ספק סביר וכי הראיות שהובאו אינן מלמדות דבר מלבד על העובדה כי שימש כעובד פשוט של החברה, בדומה לעובדים אחרים שלא הועמדו לדין. המערער טען כי לא עלה בידי המשיבה ליתן הסבר מניח את הדעת מדוע הוא הוחרג מיתר העובדים, כאשר לטענתו ישנן ראיות לכך שגם שתי פקידות נוספות שימשו כקנייניות בחברה, וקיבלו בדומה למערער בונוסים במעטפות על רכישות שביצעו. לטענתו, עצם הודאת ויקטור ואבנר בדבר תרגיל העוקץ אינה הופכת את המערער ואת יואב אוטומטית לשותפים בעוקץ, וכי המשיבה לא הביאה ולו ראשית ראייה לכך שהמערער ויואב היו מעורבים במכירת הסחורה (להבדיל מרכישתה). בנוסף, טען המערער כי כתב האישום אינו עומד בהוראות סעיף 85 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 כיוון שמדובר בכתב אישום כוללני ולא ברור, שמעלה טענות מן הגורן ומן היקב, שאינו משייך מעשים או אישומים כלשהם לנאשמים כאלה או אחרים ותוך ציפייה מבית המשפט "לכתוב את סיפור המעשה לבדו בהתבסס על רסיסי עדויות שבינם ולבין המציאות המרחק רב כמזרח ממערב".

9.        יואב טען בבית המשפט המחוזי - באמצעות בא כוחו, עו"ד א' בוחבוט (המשמש בא כוח המערער בערעור שלפנינו) - כי חומר הראיות בעניינו לא מוכיח שהוא התקשר עם מי מהנאשמים האחרים או עם החברה מתוך מטרה פלילית כלשהי ולא הוכחה הסכמתו לתוכנית בלתי כשרה כלשהי. נטען כי הוא הגיע לחברה ממניעים כלכליים בלבד ועבד כקניין שכיר בלבד כפי שעבדו בחברה שכירים נוספים שכנגדם לא הוגש כתב אישום, והמשיבה לא הוכיחה כי התקיימו מצידו מודעות וכוונה לבצע עבירות מרמה וקשירת קשר. עוד נטען כי החברה הוקמה על ידי ויקטור ואבנר, כאשר יואב הצטרף לחברה לאחר הקמתה ולא ערב הקמתה, דבר המלמד על כך שההתאגדות לצורך מרמה התגבשה קודם להצטרפותו לחברה. נטען כי התיק מבוסס כולו על ראיות נסיבתיות ואם ממכלול הראיות עולה אפשרות הגיונית שאין אשמה מצד הנאשם, כי אז יש לזכותו. כמו כן, נטענה טענת הגנה מן הצדק, מאחר שמעמדם ומעורבותם של חלק מעובדי החברה שהעידו כנגד יואב אינו שונה ממעמדו שלו עצמו, אך הם לא הועמדו לדין. לבסוף, נטען כי מתוך עשרים אישומים רק בשניים הובאו ראיות לסחורה שהוזמנה על ידו.